מחקר חדש מוכיח: כך משפיעים הליצנים הרפואיים על ההחלמה

מרפאי נפש בעזרת הומור: ממצאים ראשוניים ממחקר שנערך באוניברסיטת חיפה, חושפים כי פעילות הליצנים הרפואיים במלחמה עם המפונים בעקבות אירועי 7 באוקט' מסייעת באופן ייחודי בהתמודדות עם פגיעות רגשיות.

"אני לא פנוי לילדים שלי בכלל, אני עסוק בהישרדות. איפה נגור, במה אני אעבוד, מה יהיה על המשפחה שלי. אני מסתכל על הליצנים, ורואה אותם משחקים עם הילדים, פוגשים אותם בעולם של ילדים, לא בעולם של מבוגרים.

וזה אפילו קצת כואב לי, כי אני יודע שכאילו זה מה שאני הייתי צריך לעשות עכשיו עם הילדים שלי, אבל אני פשוט לא פנוי לזה, לא מסוגל. אני לא יכול כרגע לתת מקום לרגשות – לא שלי וגם לא של הילדים שלי, הליצנים מאפשרים להם להביע, לשחק עם כל מה שבא. זה מרפא", כך אומר אבא מישובי העוטף.

האם הומור תורם בהתמודדות עם פגיעות רגשיות, והאם עבודת הליצנות הרפואית – הומניטרית מסייעת לריפוי הנפש?

ד"ר רינת פניגר-שאל ותמר בינבנישתי מביה"ס לטיפול באמנויות באוני' חיפה* מובילות מאז אמצע אוקטובר מחקר תצפיתני, העוסק בתפקיד הליצנים הרפואיים-הומניטרים מטעם עמותת 'רופאי חלום', בעבודה עם משפחות המפונים מהדרום, כחלק ממערך בריאות הנפש.

המסקנות הראשוניות של המחקר מעידות כי לליצנים הרפואיים יש תפקיד חשוב בריפוי הנפש של האוכלוסייה שחוותה טראומה ב- 7 באוקטובר.

מספרת ד"ר פניגר-שאל: "מהחומר שאנחנו אוספים, עולה תמונה ברורה וחזקה של עבודה משמעותית של הליצנים הרפואיים מ'רופאי חלום' ומאפיינים ייחודיים של עבודתם, גם בהשוואה לאנשי מקצוע אחרים בשטח. אנחנו מראיינים את הליצנים הרפואיים, צופים בהם ומראיינים הורים וילדים וגם אנשי מקצוע".

ד"ר פניגר-שאל תחקרה אנשים שונים ממשפחות המפונים: "מה עושים הליצנים?" "הם מרפאים", אמר לה עפר (שם בדוי). תשובה דומה שמעה גם מהורים אחרים ואפילו מנערות שהסתובבו בשטח.

"הליצן הוא בעצם פסיכולוג רחוב" אמר לה אחד המפונים, אב לילדה בת 3 ולילד בן שלושה חודשים מאחד הקיבוצים בעוטף עזה. "הוא מסתובב פה בינינו וככה הוא מבין מה קורה. הוא נגיש, בגובה העיניים".

אישה אחרת סיפרה שבשבועות האחרונים היא והאחיות שלה לא הצליחו לדבר, להוציא מילה, ואז באו הליצנים והצטרפו למסיבת יום הולדת משפחתית "הם התחילו להצחיק אותנו, ואז נפתחנו והתחלנו לדבר על הכל, רצו פה בדיחות של הומור שחור, היה מושלם".

אמא אחרת סיפרה: "הילדים חושבים שהם באים לשעשע, לעשות הופעה אבל בעצם הם מרפאים, זה מה שהם עושים הליצנים, ריפוי".

ואילו סבא באחד מריכוזי המפונים הסביר: "הם גורמים לנו להשתחרר. אני מאוד מעריך את העבודה שלהם. טוב שהם באים".

אבא אחר, ששהה עם ילדיו ששיחקו עם הליצנים, הסביר בכאב: "אני לא פנוי לילדים שלי בכלל, אני עסוק בהשרדות. איפה נגור, במה אני אעבוד, מה יהיה על המשפחה שלי. אני מסתכל על הליצנים ורואה אותם משחקים עם הילדים, פוגשים אותם בעולם של ילדים לא בעולם של מבוגרים.

וזה אפילו קצת כואב לי כי אני יודע שכאילו זה מה שאני הייתי צריך לעשות עכשיו עם הילדים שלי אבל אני פשוט לא פנוי לזה, לא מסוגל. אני לא יכול כרגע לתת מקום לרגשות לא שלי וגם לא של הילדים שלי, הליצנים מאפשרים להם להביע לשחק עם כל מה שבא. זה מרפא"

עו"סית דיברה במסגרת המחקר בהתרגשות על תרומתם הייחודית: "הם מחזירים לילדים את הילדות שלהם, מזכירים לנו שמותר לחייך, לצחוק, עוזרים לנשום. הם יודעים לקרוא את המצב ברגישות, להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון.

אנשים נפתחים בפניהם, מספרים להם דברים. אולי דווקא כי הם בתוך דמות – שלכאורה לא רצינית – אז מותר להגיד לדמות הזאת את הכל. הם לא יבהלו"".

ד"ר רינת פניגר-שאל מסבירה כי מטרת המחקר היא ללמוד על עבודת הליצנות הרפואית ותרומתה, ולהסיק מהמסקנות תובנות לטובת קידום המקצוע בישראל ובעולם.

במסגרת המחקר, נאסף עד כה חומר מכ- 40 ראיונות עומק עם ליצנים רפואיים מעמותת 'רופאי חלום', עם מפונים ועם אנשי מקצוע (עו"סיות, מורות, גננות, סייעות וקובעי מדיניות).

כמו כן, נערכו עשרות תצפיות על עבודת הליצנים הרפואיים בבתי המלון בהם שוהים המפונים – באילת, במעלה החמישה, בגבעת אולגה, בבית אבות בתל אביב, בשדות ים, בבתי מלון בים המלח ובכפר נהר הירדן.

צור שריקי, מנכ"ל עמותת רופאי חלום – ליצנות רפואית אומר: "יש הרבה במשותף בין אשפוז בבי"ח לבין מלחמות. יש פחד, אי ודאות, יש חוסר שליטה על המצב, ישנה בדידות ויש זיכרונות כואבים. שגרת החיים מופרת, וצריך להתמודד עם מגבלות.

הליצנים הרפואיים שמגיעים עם האף האדום לבתיה"ח בשגרה, ומיומנים בחיזוק מטופלים ברגעי קושי וחולשה, פרושים ברחבי המדינה מאז 7 באוקטובר ותומכים בעם.

אנחנו רואים יומיום את הצורך והביקוש הגדלים לליצנים רפואיים מקצועיים במסגרות טיפול שונות, בזכות תרומתם האדירה להפחתת חרדות ודיכאונות ולשיקום וחיזוק הנפש".