רכבת ההרים הרגשית: לחיות בין הקצוות – ההפרעה הדו־קוטבית

לפעמים נדמה שכולנו מכירים אנשים שחיים על רכבת הרים רגשית

רגע הם מלאי התלהבות, בלתי ניתנים לעצירה, וברגע הבא הם מוצאים עצמם בשפל עמוק, חסרי מוטיבציה. ואולי גם אתם חשים לפעמים את תנודות המצב הנפשיות האלו ומתקשים להבין למה זה קורה?

יכול להיות שמדובר ביותר מסתם מצבי רוח. במקרים רבים, תנודות רגשיות כאלו עשויות להיות סימן להפרעה דו־קוטבית – מצב מורכב המשפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם. אז איך תדעו אם אתם או מישהו קרוב אליכם סובלים מהפרעה זו, ומה אפשר לעשות כדי לחיות איתה בצורה מאוזנת ומלאת חיים?

הפרעה דו־קוטבית, המכונה גם "מאניה־דיפרסיה", היא הפרעה נפשית המתבטאת בשינויים קיצוניים במצב הרוח, ברמות האנרגיה ובתפקוד היומיומי של האדם. מדובר במחלה כרונית הפוגעת בחיי הפרט, המשפחה והחברה, והיא נפוצה יחסית בעולם המערבי. הפרעה זו מאופיינת בתקופות של מניה (מצב רוח מרומם במיוחד, תחושת אופוריה ולעיתים גם התנהגות אימפולסיבית) המתחלפות עם תקופות של דיכאון עמוק (ירידה במצב הרוח, ירידה באנרגיה ובתפקוד ותחושות ייאוש).

הגדרת ההפרעה וגורמי הסיכון

ההפרעה הדו־קוטבית מסווגת כהפרעה במצב הרוח במסגרת ה-DSM-5 (המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות). קיימות מספר תת-קטגוריות של ההפרעה, בהן:

הפרעה דו־קוטבית סוג 1: מאופיינת בתקופות מאניה מובהקות ועמוקות, הנמשכות שבוע לפחות ולעיתים מחייבות אשפוז.

הפרעה דו־קוטבית סוג 2: כוללת תקופות של דיכאון קליני יחד עם תקופות של היפומניה (מצב של מניה פחות חמור), אך אינה כוללת אפיזודות מאניות מלאות.

ציקלותימיה: מחזורי מצב רוח הכוללים היפומניה ודיכאון מתון, שאינם עומדים בקריטריונים המלאים להפרעה דו־קוטבית.

כיום ההבנה היא שהפרעה דו־קוטבית נגרמת משילוב של גורמים גנטיים, ביולוגיים ופסיכו-חברתיים. למשל, מחקרים מעידים על כך שבני משפחה של אנשים הסובלים מההפרעה נמצאים בסיכון מוגבר לפתח אותה. כמו כן, חוויות חיים טראומטיות או מתח כרוני עשויים לעורר את ההפרעה או להחמיר את תסמיניה.

תסמינים והשפעות על חיי היום-יום

תסמינים של ההפרעה הדו־קוטבית כוללים:

מניה: תחושת אופוריה או עירנות מוגזמת, תחושת כוח עליון, אימפולסיביות, דיבור מהיר ורצון לבצע פעולות מבלי לשקול השלכות. לעיתים עלולים להופיע גם אשליות או תחושות מגלומניות.

דיכאון: תחושת ייאוש, עייפות מוגזמת, חוסר מוטיבציה, ירידה בתיאבון או ריבוי אכילה, מחשבות אובדניות ותחושת חוסר ערך עצמי.

שינויים אלו במצב הרוח עלולים להשפיע בצורה דרמטית על כל תחומי החיים של הסובלים מההפרעה. לדוגמה, הם עשויים להפסיד ימי עבודה רבים, להתקשות לשמור על קשרים חברתיים ואישיים, ולהימנע מפעילויות יום-יומיות חיוניות.

שכיחות ההפרעה כיום

לפי ארגון הבריאות העולמי, השכיחות העולמית של ההפרעה הדו־קוטבית נעה בין 1% ל-3% מכלל האוכלוסייה, אך ישנם מחקרים המצביעים על כך ששיעור הסובלים עשוי להיות גבוה יותר, בשל מקרים שאינם מאובחנים או מטופלים. במדינות מתועשות, ההפרעה נפוצה יותר, כאשר בממוצע מדובר באחוזים גבוהים מעט מהממוצע העולמי. ההפרעה מופיעה בדרך כלל בגיל ההתבגרות המאוחר או בשנות העשרים, אולם היא יכולה להופיע גם בגילאים אחרים.

דרכי אבחון וטיפול

האבחון של ההפרעה הדו־קוטבית מתבצע על ידי פסיכיאטר או איש מקצוע מורשה בתחום בריאות הנפש, תוך שימוש בהערכה קלינית מקיפה, הכוללת ריאיון עם המטופל ובני משפחתו, ומעקב אחר התנהגותו ומצב רוחו לאורך זמן.

הטיפול בהפרעה הדו־קוטבית הוא רב תחומי וכולל:

תרופות מייצבות מצב רוח: כגון ליתיום, תרופות אנטי-פסיכוטיות או אנטי-דיכאוניות שמטרתן להקטין את תנודות מצב הרוח.

טיפול פסיכולוגי: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול משפחתי וטיפול קבוצתי מסייעים להתמודד עם התסמינים ולשפר את היכולת לזהות ולמנוע אפיזודות עתידיות.

שינויים באורח חיים: פעילות גופנית קבועה, תזונה מאוזנת ושינה מסודרת יכולים לעזור להפחית את הסיכון לאפיזודות מאניות או דיכאוניות.

אתגרים ותחזית עתידית

הפרעה דו־קוטבית היא מחלה כרונית המחייבת ניהול מתמשך. ההיענות לטיפול התרופתי והיכולת לזהות סימנים מקדימים הם גורמים מרכזיים בשמירה על מצב יציב. אנשים המקפידים על טיפול מתאים יכולים לחיות חיים מלאים ופוריים, אם כי קיים סיכון תמידי להופעת אפיזודות חדשות, ולכן חשוב לייצר סביבת תמיכה מתאימה וללמוד כלים להתמודדות.

מחקרים מראים כי ניהול נכון באמצעות טיפול משולב יכול לאפשר למטופלים לחיות חיים יציבים ומשמעותיים.

מהפכה בביט: תקרות חדשות ועמלות שמטריפות את השוק