הדרך להודו: סיפורו המרגש של דב שמש שהצליח להתגבר על הכאב

משיקום בישראל ועד הכנות למסע לפסטיבל הקומבמלה בהודו

לפני כמה חודשים, דב שמש, בן 75 ובעלים שותף של רשת הטרמפולינות SKY-Jump, התמודד עם כאב בלתי נסבל ברגל שמאל. "הייתי כל כך נואש, ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים כמו עקיצות דבורים, דיקור וכירופרקטיקה, אבל שום דבר לא עזר", הוא מספר. המומחים באיכילוב ניסו לקבוע את מקור הכאב, "היו לי כאבי תופת. לא האמנתי שיכולים להיות כאלה כאבים . רק משככי כאבים חזקים עזרו קצת. הכי גרוע היה שאף אחד מהמומחים הרבים שפניתי אליהם לא ידע מה מקור הכאב. לאחר אשפוז באיכילוב חשבו הרופאים שמדובר בדלקת עצבית כתוצאה מסוכרת, אבל מצב הסוכרת שלי לא היה כל כך חמור ולפי הערכת פרופסור לסכרת מקור הדלקת אינה מסכרת. והכאב המשיך. לא יכולתי לדרוך על הרגל והשרירים התחילו להיחלש משמעותית. הייתי מסוגל ללכת רק עם הליכון ולטווח קצר."

הכאב המשיך, ודב לא הצליח ללכת ללא הליכון. במצב שבו כל מחלקות השיקום בארץ מלאות, בעיקר בחיילים פצועים, דב מצא את עצמו מתמודד עם המתנה ארוכה למקום במחלקת שיקום.

המקום שהפך את הקערה על פיה

בעצת מכר, פנה דב ל"מדיקל קר". "גם שם לא היה מקום מיידי, ושמו אותי במחלקת הבראה. זו הייתה מחלקה מאוד נעימה, ובמהלך השהות שלי שם התחלתי להרגיש שינוי", הוא משתף.
הטיפול כלל פיזיותרפיה פעמיים ביום תחת הדרכתה של סבטלנה, פיזיותרפיסטית קשוחה אך מלאת נתינה. דב מתאר גם את האנשים מסביבו, כמו יפה מהמטבח, "אני טבעוני ולא אוכל . חלק ניכר מהתפריט הרגיל. יום אחד היה תבשיל  שאהבתי במיוחד ולמחרת, למרות שהייתה כבר מנה אחרת בתפריט, ניגשה אלי יפה  מעובדי המטבח  עם קערה של התבשיל מאתמול מחוממת. אמרה לי שהשאירה לי בסיר ושמרה לי בצד." דב מסביר: " שיקום הוא לא רק פיזיותרפיה. חלק משמעותי בתהליך  הריפוי הוא זה להיות במקום שמרגישים בו טוב נפשית, מקום עם לב. פיזיותרפיה היא שעה ביום. כל שאר היום הוא היחס של הצוות וחשוב להיות במקום עם כזו נתינה."

תהליך השיקום: התמדה, מוטיבציה ואמונה

"בהמשך  עברתי לטיפול פיזיותרפיה  במחלקת שיקום ,שם פגשתי מכשור ועובדים סופר מקצועיים.  בהמשך הדרך חזרתי הביתה והמשכתי את הפיזיותרפיה  כאשפוז יום. חלק מהשיקום הוא גם המוטיבציה . אני נוסע עוד שבועיים להודו. שמתי לי למטרה להיות במצב הכי טוב לקראת הנסיעה. הקומבמלה הוא פסטיבל המתקיים פעם ב12 שנה ומאוד חשוב לי להגיע לשם ביכולת פיזית מלאה. לכן באשפוז לא הסתפקתי בשעה אחת של פיזיותרפיה, אלא הייתי יורד בבוקר  לפני שכולם נכנסים למתחם הפיזיותרפיה להתאמן ואחרי הצהרים יורד שוב. כך יצא שהתאמנתי 3 שעות ביום,  חלקן מודרכות וחלקן לבד. הרגשתי שאני מתקדם. אני מתאמן גם בבית וקניתי את ציוד האימון, גומיות ומשקולות לשימוש בבית."

דב מסכם את המסע שלו באופטימיות: "הגעתי למדיקל קר עם הליכון, בקושי הולך או עולה במדרגות והיום אני הולך עם קב ובימים האחרונים אפילו  קצת בלי. רק כאני שעולה במדרגות אני משתמש בו או אם אני מתעייף. בביקורת באיכילוב הנוירולוג היה המום מהשיפור של התנגדויות השרירים. ממצב של חוסר יכולת להחזיק את הרגל, להליכה רגילה כמעט. והרבה בזכות הפיזיותרפיסטית המדהימה  גלי.  איזה מזל שלא היה מקום במרכזי ההחלמה האחרים. לא הייתי מקבל מה שקיבלתי פה."

כיבוד פרטיות החטופים – צו השעה: קריאה להימנע מחשיפת מידע אישי